19/01/2023
תחנות רכבת מרכזיות.
לאחרונה השתמשתי על בסיס שבועי ברכבת. נהנתי מהחוויה לעבור בין ערים בטווח זמן יחסית קצר ונוח. בנתיים אני מנצלת את הזמן לפתוח את המחשב ולעבוד או זמן לשיחה שנדחתה.
המעבר הזה מבטן האדמה החוצה או ההפך מהרחוב העירוני אל הרכבת עובר לי באופן לא פשוט, כאילו כל פעם בתחנות השונות מצפים שאעבור מסע גם רגלי אבל גם תודעתי בין נקודה לנקודה.
למשל, הרבה דובר על תכנון תחנת נבון בירושלים, ריבוי התנועה האנכית והאופקית על מנת להגיע ליעד "הרציף" בזמן! וכן אפשר לדון בנסיבות ובהשלכות של תכנון העומק הזה.
אולם עם ריבוי הנסיעות שלי הבנתי שעיצוב השער שיצרו למבנה התחנה חורה למטרה. במדינה שלנו המעבר בין עיר לעיר בעזרת תחבורה ציבורית הינה בגדר נס. ולנס כזה באמת צריך לעשות חזות מרשימה שתייצג את ה"שער" לעיר, למחוז, למרחב. יש בכך אבסורד.
המטרה היא להפוך את השימוש ליומיומי, נגיש ויעיל ולא לאירוע חד פעמי. אם נסתכל על ערים קלאסיות ברחבי העולם, גראנד סנטרל בניו יורק, הגאר דה נורד בפאריז, התחנה המרכזית הינה קודם כל במרכז עיר או בחלקים אורבניים תוססים ומופע המבנה שלה גם אם רחב מימדים מכורח הפרוגרמה, יושב ברצף הרחוב עם חזית הממשיכה את הבלוק המקומי. ההיטמעות ברחוב מעידה במידת מה גם על השימוש הרווח, השגרתי שאין בו טקס או גילוי מסעיר ועל הנגישות בתחבורה מאפשרת.
תחנת נבון בירושלים היא דוגמה לבניה אסתטית מרהיבה אבל כזו שמייצרת מדבר מסביבה. הסביבה עתידה להשתנות ולהיבנות אולם אין היא משיקה וגם לא תשיק בעתיד אל המבנים מסביבה. היא נטועה כפסל במרחב שלכאורה מסמל את ההישג אך מספרת על הדלות הרבה של הקישוריות במדינה שלנו.
חבל יכלנו להשיג יותר בעזרתה גם ליצירת הרחוב מסביבה וגם לאמירה עקרונית על השימוש הנצרך ולא על חוויה חד פעמי.
