19/04/2026
אני לא גאה בזה אבל צעקתי היום על הקופאית בסופר מול כולם.
המדרון החלקלק החל את גלגולו כשהקופאית הנכבדה ביקשה תרומה של 10 שח לחיילים
ואני ברוב טמטומי חשבתי שאני בדיון בבגצ על חוק הגיוס
ואמרתי לה בחיוך שאני את שלי כבר תרמתי לצהל, אבל שווה לבקש מאחרים שככל הנראה לא תרמו את חלקם.
הקופאית לא היססה לרגע והחלה לצרוח עלי לעיני כל סניף ככר דניה:
"מי את חושבת שאת בכלל??? את חושבת שאת
יותר טובה מאחרים??? בלי לימוד התורה של החרדים לא היית חיה דקה!!! דקה לא היית חיה!!!"
טוב למרבה הצער מפה כבר קפץ לי סופית הוריד
וכך מצאתי את עצמי פורקת מול חצי שכונה את המתח,
התסכול הזעם והעלבון של שנתיים וחצי מאבק בחוק הגיוס מול אטימות שלא ברא השטן וחודש וחצי של מלחמה בתוך מלחמה של סבב בתוך סבב בלי מסגרות עבודה או שניה אחת לעצמי
וכל הקסם הזה מתנקז לו לרגע אחד בו הקופאית צועקת עלי שמי צריך את העשרה שקלים שלי ומי אני חושבת שאני
ובלי החרדים לא הייתי קיימת! וגם צהל לא!!
ואני!!
כמו ילדה אהבלה בת עשר!
חושבת שאני ז'אן דארק של בית הכרם ירושלים והולכת בראש מורם!
להתלונן לאחראי המשמרת בסופר!!!
פליז שהסיפור יסתיים כאן.
הוא לא.
כאמור לא גאה כלל וכלל גם לא בחלק הבא בו אני שואגת על הקופאית כמו הלביאה שנמאס לי כבר שנתיים להיות:
"תקשיבי לי ותקשיבי לי טוב גברת!
זו הפעם האחרונה שאת מדברת אלי או לכל לקוח ככה!
שלא תעזי לחנך אותי או להסביר לי על הקרבה למען צהל במלחמה הזו!!!!!
את לא יודעת עלי כלום ואת לא תביישי אותי שלא תרמתי עשרה שקלים בסופר!!!
שמעת??"
ככה מול כל השכונה שבדיוק הוציאה פופקורן מול ההתרחשות.
כשהתחלתי לשמוע את קולות ה"אמא. אמא. אמא"
"אמא בואי נלך אמא"
של בתי המתוקה שנכנסה לפוסט טראומה מיידית
מיד חתרתי לסיום האירוע האיום והנורא והחלתי לצעוד לעבר היציאה בראש מורם כמו אמא של אלכס בדרכה לשוק שחור.
כשאישה זרה וחמודה שהייתה שם
באה אחרי לאוטו לתת לי חיזוק אחרי ההשפלה הפומבית הזו היא אמרה לי:
"עזבי אותה, אל תתרגשי הקופאית הזו צעקה כבר על חצי שכונה, היא לא אפויה נו"
פתאום הרגשתי את הדמעות עולות לי לעיניים
ואמרתי לה:
"ברור שהיא לא אפויה אחותי,
אבל גם אני כבר לא אפויה מהמצב הזה!
באמת שאני לא אפויה כבר אני לא מאמינה שאני בוכה מזה עכשיו"
ובתוכי ידעתי שאני לא בוכה מהקופאית, אני בוכה מלחשוב על עוד זוג שהתגרש בגלל המילואים, ועוד עסק שנסגר, ועוד גבר שאיבד את הנפש שלו, ועל הכסף ששוב לא ייכנס והטיסה שלא תקרה והילדה שלי שכרגע ראתה אותי, הסלע של חייה מאבדת את זה ככה בסופר אוף.
וחשבתי על ממשלה ששולחת שוב ושוב ושוב את אותם אנשים לסכן את חייהם ואולי לא לשוב אבל מסרבת בתוקף לגייס להם חילוף
וחשבתי איזה עולם זה שאנשים שנתנו מאות ימי מילואים מקבלים צעקות בסופר כי לא תרמו עשרה שקלים
ומה עוד יבקשו מאיתנו לתרום שלא תרמנו ועד מתי
Michal Barkai Brody
