בתים בטיפול

21/03/2024

היום הבית האופטימי בן שנתיים.

לא סיפרתי את זה פה אף פעם, אבל ממש כמה ימים לפני שהספר יצא מהדפוס, אמרה לי היחצנית שמצאתי כדי שתעזור לי לצאת איתו לעולם, שהספר יוצא במועד גרוע ושעדיף להשאיר אותו במחסן עד "אחרי החגים" ועד ש"מישהו ירצה לכתוב עליו", וכשאמרתי לה שאין מצב שהספר שלי ישב אפילו יום אחד במחסן, הוא יוצא מתי שהוא יוצא, לא אכפת לי תאריך טוב או לא, יש את מה שיש, אז היא אמרה שדרכנו נפרדות כי היא לא יכולה לתת יד לכישלון תיקשורתי כזה. זה לא יהיה מקצועי מצידה.

עכשיו במרחק שנתיים מאותו אירוע שהיה בשבילי באותם ימים חתיכת בוקס בבטן שלקח לי כמה ימים להזדקף בחזרה ולעמוד ישר, פתאום נזכרתי בפרופסור לכימיה אחד, ממכון ויצמן, זוכה פרס ישראל, שכשעשינו אצלו בבית סידור עומק מצאנו תעודה שלו שהיה ילד, וראינו שהמורה שלו נתנה לו "מספיק" בכימיה.

וככה הספר שלי יצא לא בזמן המדויק מבחינה מסחרית אבל בדיוק בזמן שלו, והוא בא לעשות פה עבודה, ואני מיניתי את עצמי אחר כבוד למלווה שלו בדרך שלו. בהשאלה ושלא בהשאלה, אפשר להגיד שאני מגדלת אותו כמו אם חד הורית, ובחינוך ביתי. אין הוצאת ספרים, אין רשתות ספרים, אין מפיץ. אין מבחינתי שום חוק או כלל שחלים עליו ואנחנו מגבשים לנו את הדרך שלנו בעשר אצבעות וגם עשר בהונות. נוסעים בכל הארץ, מפגשים קטנים וגדולים, חנויות פרטיות שמלקטים, רואים מה עובד, מפסיקים את מה שלא, חוצים מגזרים ומגדרים. אולי פעם גם נחצה יבשות.

הוא ואני.

ההדפסה הראשונה הענקית עומדת להיגמר והדפסה חדשה יוצאת לעולם, ובגלל שאנחנו בחינוך ביתי ואם חד הורית וזה, רציתי איזה ריענון. איזה ריגוש. הייתי זקוקה לשינוי.

חשבתי בהתחלה לעדכן את כל התוכן של הספר. היה לי משפט שהסתובבתי איתו כמה שבועות: "לדבר על בית ב 2024 זה סיפור אחר לגמרי". הרגשתי שלא הגיוני לא להכניס פרק חדש שמדבר על מה שעברנו ועוברים פה סביב "הבית". ורציתי גם לשנות את הכריכה, לעשות אותה במלא צבעים, גם לזה היה לי הסבר שלם כשהגעתי לנועה המעצבת: אני רוצה שכבר בחנות מול הספרים הם יבינו שבבית זה הכל עניין של בחירות וקבלת החלטות. ודמיינתי איך הספרים עומדים בחנויות כמו אנציקלופדיה אביב, בתים אופטימיים במלא צבעים, סגול וירוק ואפור, והבית על הכריכה כבר לא רק אדום, הבית יכול להיות אדום וצהוב וורוד.

ואז באתי עם כל הסיפור המתלהב הזה לנגי, והיא הנהנה בהבנה, ואז בלעה את הרוק ואמרה –
כן, הספרים הצבעוניים יהיו יפים נורא ביחד, אבל בסוף הבנאדם ילך רק עם צבע אחד הביתה, וגם זה נורא קשה לבחור, אם כולם יהיו יפים, וזה מתסכל ככה כבר בחנות להיות בחוויה כזו, ולמה שלא יעזרו לבתאדם ויחליטו בשבילה מה הצבע של הספר הזה, למה היא צריכה לשבור את הראש כבר בחנות.

ואז התיישבתי על התוכן, אחרי שהודעתי קודם לענת העורכת שתתכונן כי אני מוציאה מהדורה מעודכנת, עברתי עמוד עמוד וראיתי שלא בא לי להוריד אף מילה, אני אוהבת את כולן. כאילו, מצאתי פסיק אחד, ליטרלי פסיק אחד, שירד בהדפסה החדשה, רק עליו הייתי מוכנה לוותר. וחשבתי שהספר הזה כל כך אהוב וכל כך עושה עבודה טובה אז למה לשנות בו משהו, זה הספר, ועל כל מה שקרה אחרי שהוא נכתב, אני ממילא מדברת בפודקאסט.

אבל מכל הסיפור הגדול, עדיין נשארתי עם צורך בשינוי.

אז החלטתי, שכמו שרוצים נגיד לעבור דירה וזה דבר מכביד ובסוף מחליטים רק להחליף את הספה, העיקר להתחדש במשהו, אז החלטתי רק את הצבע שלו להחליף:
עד עכשיו הספר היה כמו ספה בצבע בז', ועכשיו אני מרפדת אותו מחדש - והוא יהיה כמו ספה בצבע אפור.

אני לא יודעת לאן עוד תיקח אותנו הדרך, אבל אני יודעת שהספר האהוב הזה שנמצא כבר באלפי בתים, רוצה להגיע לעוד המון, ואני מקווה שיהיה לנו נח ונעים עם הספה האפורה החדשה שלנו, ואני מבקשת מכם להמשיך להיות שגרירים שלנו כשאתם שומעים על מישהו או מישהי שצריכים עזרה בתקשורת עם הבתים שלהם.

יומולדת שנתיים שמח ואופטימי וסופשבוע טוב לכולם💜

24/02/2024

עידית שאלה אותי היום אם אני חושבת לכתוב עוד ספר. אמרתי לה - ברור שלא. ואז היא כתבה חחח ושאלה למה. אז אמרתי שמילא לכתוב אותו, זה החלק הקל, אחר כך גם צריך גם למכור אותו, ולמי יש כח עוד פעם הכל מהתחלה.
אחר כך אמרתי לה שחודשים לא כתבתי כלום. אפילו לא פוסט בפייסבוק.
מאז הפודקאסט, עברתי לדיבורים. אני נהנית להיות שם לבד על הבמה, לדבר את עצמי לדעת, ויש מי שמאזינות. גם מאזינים אבל מלא מאזינות.
זה נח לי שם.

תמר אמרה לי היום משהו על לצאת מאזור הנוחות.
ואז שאלתי למה בעצם לצאת ממנו, מה רע בו באזור הנוחות הזה.
ואז חשבתי על האזור הנחות. ואז על אזור הנכות.

בכל אופן, כשעידית אמרה משהו על זה שגם את הפודקאסט צריך לקדם, חשבתי על איך כבר 3 פרקים עלו מאז הפוסט האחרון שלי, ולא עשיתי אפילו את המינימום של לעשות להם פה מקום.
מלא הנחות אני עושה לי באזור הנוחות.
בקיצור, פרק 17 עלה השבוע. קראתי לו "מחסן, סיפור אהבה".

יש אינפלציה לא נורמלית של פודקאסטים, וזה קשה לבחור, ואי אפשר את כולם
אבל אני רוצה להגיד פה בשיא הצניעות ובלי שמץ של צניעות, ש"הבית האופטימי" הוא אחד ששווה לכם לנסות. אפשר להתחיל מפרק 17 וללכת אחורה, או מפרק 1 וללכת קדימה או סתם להתחיל במשהו אקראי, ואז ללכת לצדדים.
הפרקים קצרים, והם מעוררים מחשבה, וגם מעשיים, וגם מכניסים שפיות לחיים, ואני גם די מצחיקה. סליחה אם הגזמתי.

בתמונה - ארון בבית שפגשתי השבוע והרשים אותי מאד.
לינק לפרק בתגובה ראשונה.

שבוע טוב חברותיי 💜

31/12/2023

כמה עלה לך להוציא את הספר? כמה החזרת חזרה? כמה זמן זה לקח? כמה מכרת כבר? כמה חנויות מחזיקות אותך? כמה הם משלמים לך על עותק? כמה ספרים נשארו לך? כמה האזנות יש לך לפרק? כמה עוקבים יש לך בספוטיפיי? ובאינסטגרם? כמה נרשמו להרצאה? כמה לקחת להם על המפגש? וכשאת עושה בבתים, את לוקחת אותו דבר? לא? אז כמה?
כל השאלות המעניינות האלה, מעניינות מאד גם אותי. גם אני שואלת אותן את עצמי, ורב הזמן מודדת את כמה אני מרוצה מעצמי וכמה נהדרת אני דרך חשבון הבנק, טבלת האקסל והבק אופיס של הספוטיפיי שלי.

אבל פה ושם אני מנסה לצאת למחוזות אחרים.

כדי לחגוג את הזוגיות הדביקה שלי עם הבית האופטימי, יצאנו שנינו לסדנה של LU SCHOOL.
הלכנו לברר איך אנחנו מרגישים, מה אנחנו עוד רוצים זה מזו וזו מזה, ובקיצור – יחסינו לאן.

הסתבר שאנחנו מאוהבים בקטע דוחה עד מביך. הרגשנו כמו שני בני 20 בחופשה בקריביים, שבא לך להגיד להם -חבר'ה גט א רום ועופו לי מהעיניים.

בכל אופן, שמה בסדנה של הלו סקול, נתבקשנו לכתוב מניפסט.
מניפסט, כן, לא פחות ולא יותר. כאילו אין מלחמה בחוץ.
וכתבנו, אני והבית. ויצא לנו משהו טוב.

בפרק האחרון שעלה בפודקאסט, תוכלי לשמוע אותי מקריאה אותו, למי שמעדיפה את זה באודיו.

ועכשיו: ***מניפסט אופטימי***

כל בית יכול להיות בית אופטימי. מאמינות בפוטנציאל וביכולת להשתנות.
אנחנו קודם כל עובדות עם מה שיש, ואחר כך משלימות את מה שאין
אנחנו אוהבות להתחדש אבל מעריכות שימוש חוזר, חפצים עם היסטוריה וליקוט איטי.
אין נכון ולא נכון. יש מה אני צריכה עכשיו, מה מתאים לי, מה אני יכולה
איך שאני צריכה את זה היום, זה לא בהכרח איך שאצטרך את זה מחר.
אנחנו מתרגלות גמישות והשתנות. מקבלות את התנועה.
אנחנו מוקירות מעריכות ומעודדות את נוכחותן של צמד המילים "בא לי"
גם "לא בא לי" הולך אצלנו טוב.
אנחנו לא מנסות להסביר למה כן ולמה לא.
כללים כמו - "האם לבשת את זה בשנתיים האחרונות?" או "תבחרי שמונה זוגות נעליים" או "תדללי עשרים אחוז מהארון שלך" – הם לא חלק מהמניפסט שלנו. אנחנו אוהבות מספרים, אבל בכל הנוגע לבית, אנחנו משאירות את המספרים בחדר המדרגות. עדיף בסלסלה.
אנחנו לא בעניין של נוקשות חוקים והגדרות. מה שטוב לי לא בטוח טוב לה, ומה שטוב לי היום לא בטוח יהיה לי טוב מחר ולכן אנחנו מאמינות שאין בית נכון אחד או בית טוב אחד או רק בית מסודר הוא בית טוב. המציאות מוכיחה אחרת.
אנחנו מאמינות בלקחת אחריות על דברים שחשובים לנו. אם חשוב לנו שהבית יהיה ככה וככה – אנחנו מוזמנות לדאוג שיהיה ככה וככה.
אנחנו לא מעודדות ריבים עם שותפינו לחיים בבית – בני בנות זוג וילדים על ענייני הבית. אנחנו מעדיפות לשמור את החיכוכים והריבים לנושאים יותר דחופים.
אנחנו נדיבות ומעודדות נדיבות. שחרור חפצים מהבית ומסירתם לאחרים שזקוקים להם הוא תרגול בנדיבות, לעשות מקום לצרכים שלי ולא לאפסן אותם בבוידעם או בבטן – זה תרגול בנדיבות כלפי עצמי.
אנחנו נושאות את *דגל חוסר השלמות*. הכמעט, הבערך, הטוב דיו, הכמיטב יכולתי, הפחות או יותר – הם לחם חוקינו.
אנחנו לא מסדרות סיפריות לפי צבעים, לא מתעניינות בסלסלות אחידות ולא משקיעות זמן בקיפול בגדים מוקפד כמו בחנויות נחשבות. החיים (עד כמה שידוע לנו) הם לא אינסטגרם.
אבל אנחנו אוהבות פרטים. תשומת לב. אוהבות פרחים, חפצים, מזכרות, טקסטיל, גיוון, עניין. כל אלה יכולים לחיות בנחת בפינות הבית, ברישול מוקפד.
אנחנו אוהבות להתאמץ ולהשקיע כדי לשמח אנשים סביבנו, אבל אנחנו מאמינות שמה שצריך לקרות, צריך לקרות בקלות. אם משהו לא עובד, משהו מקרטע, משהו דורש מאמץ גדול – אנחנו משחררות אותו.
אנחנו מאמינות בריצות למרחקים ארוכים, אבל זקוקות להרבה הפסקות. הפסקות קפה, עוגייה, יין, סיגריה, רביצה. אנחנו יותר יעילות כשיש לנו משבצות ריקות ביומן.
אנחנו אחראיות ומכבדות את הזמן של האחר ולכן משתדלות להגיע בזמן אם מחכים לנו, לשלוח בזמן אם הבטחנו ולפנות זמן, אם נדרש, לדברים שחשובים לנו.
אנחנו מנסות להגיד כן על כל מה שמתחשק לנו לנסות, ולומדות להגיד לא על מה שלא מתחשק לנו. אנחנו לומדות להתחרט, לשני הכיוונים. אצלנו מותר לשנות את הדעת.

בתמונה: במטבח של פזי ויהודה אבנון, ליל אמש

לינק לפרק 14 בתגובה ראשונה.

שנה טובה לנו. נראה שיש לנו עוד לאן להתקדם 💜

01/10/2023

למי שכבר קראה את הספר אבל צריכה עוד בוסט בענייני הבית
למי שלא קראה כי אין לה סבלנות לקרוא, אבל דווקא סבבה לה להאזין,
למי שאין לה מושג על מה אני מדברת אבל מוכנה לנסות -
*הפודקאסט: הבית האופטימי*

לא עולה כסף, לא תופס מקום, לא מעלה אבק
פרקים קצרים, נעימים ומניעים לפעולה.

*מוזמנות פנימה* (גם מוזמנים!)

בכל אפליקציות הפודקאסטים 🤩

הפודקאסט הזה מיועד לכל מי שרוצים לשפר את מערכת היחסים עם הבית שלהם. לאלה שמרגישים קרובים אל הבית ומחוברים אליו, לאלה שמתקשים עם התובענות שלו ולא יודעים מאיפה להתחיל, ...

28/02/2023

איך לתת אהבה לבית שלנו ולקבל אהבה בחזרה?
בניגוד למה שנדמה לנו, הבית שלנו אינו דומם. הוא נמצא בתנועה מתמדת, וצריך מאיתנו יחס ותשומת לב תמידיים, ממש כמו ילד.

"הבית האופטימי" הוא מדריך רגשי ומעשי לטיפול בבית, המציע נקודת מבט חדשה על הבתים שלנו.
הוא ממליץ לנו לשחרר את השאיפה ל"בית מושלם כמו במגזינים", ולהציב לעצמנו יעד שפוי, מיטיב ומתגמל: לחיות בבית טוב, לפעמים טוב דיו, מטופח, תומך ואהוב כמיטב יכולתנו.

לצד הסברים שימושיים ובהירים שילמדו אתכם צעד אחר צעד איך לאהוב את הבית שלכם, תמצאו גם צילומים, איורים ושירים מרחיבי לב ודעת, וגם שיעורי בית – למי שרוצים לצאת להרפתקה שעשויה לשפר את חייהם.

14/11/2022

בהתחלה הייתי צריכה לעשות בשבילו הכל.
יותר תלותי מתינוק הוא היה, בחיי.

הייתי צריכה לשאת אותו על הידיים, להסיע למקומות, לדבר בשבילו, אלוהים כמה שדיברתי, לעטוף אותו טוב טוב, הוא נראה קשוח אבל למעשה הוא ממש שברירי, לצלם אותו, מזל שהוא פוטוגני, וכל הזמן להרים לו ולפרגן לו ולהגיד - איזה מהמם אתה, וחכם, ושווה, ואין עוד אחד כמוך בכל הארץ.
אולי אפילו בעולם.

אבל אז, די מהר האמת, הוא התחיל ללכת בעצמו.
פגש ידיים חדשות, הפך דייר קבוע בחנויות בהן אני רק אורחת לרגע,
טס במטוסים למקומות שמעולם לא ביקרתי בהם מעבר לים.
פתאום יותר אנשים הכירו אותו מאשר אותי, והדינמיקה השתנתה.
זה *הוא* שהתחיל להרים לי, אמר לאנשים "לא באתי מהאוויר, אתם יודעים. לכו דברו עם אמא שלי, היא חמודה, יש לה מה להגיד".

וכך יצא שבוקר אחד כתבה לי פנינה גפן מ"מקור ראשון", שהיא פגשה את הספר שלי בחנות בירושלים, והוא מאוד מצא חן בעיניה, והוא המליץ לה לדבר איתי.
אז הכתבה היפה והעדינה הזו, היא לא משהו שאני יזמתי, ולא משהו שיזמה סיגל אייל הנהדרת שקידמה את יחסי הציבור של הספר כשעוד לא ידע לדבר בעצמו.
זה הכול הוא לבד.
ילד גדול ועצמאי.

הכתבה המלאה בתגובה הראשונה
לינק לבית האופטימי בתגובה השניה.
נובמבר סייל גם אצלינו אגב 🙂

שבוע טוב לכולכםן🤩

04/09/2022

אז תגידי, איזו מפה היית שמה פה? אדומה או לבנה?
ומה כדאי פה יותר? עציץ או אגרטל עם פרחים?
היתרון של חפצים הוא שאפשר להחליף אותם מפעם לפעם. בדיוק כמו שאתם לא לובשים את אותה חולצה ואותם מכנסיים בכל יום, גם הבית אוהב להחליף בגדים ולהתרענן. לא צריך להחליט על מפה אחת נכונה ואגרטל אחד נכון. גוונו. הוציאו מהארונות את החפצים, לא הכול בבת אחת, לפעמים ככה ולפעמים אחרת.
הייתי צריכה להזכיר לעצמי את הקטע הזה שכתבתי בעצמי, כשהתלבטתי התלבטות הרת גורל באיזה צבע אעטוף את הספר שלי כשיבקשו אותו באריזת מתנה. עשיתי ניסויים כאילו מי ישמע אני באיזו מעבדה שרוקחת חומרים מצילי חיים. מה עדיף? נייר קראפט חום עם חותמת אדומה של בית או אולי דווקא נייר משי אדום קשור בחוט שימשון בצבע טבעי?
מה אגיד לך, שאלות חשובות שאלת פה אחותי.
לפני שבוע נזכרתי. נזכרתי שגם הספר שלי לא בא לו להחליט על עטיפה קבועה. כי מה אם מישהו ישמח לקבל אותו דווקא צבעוני ופרחוני? מדובר בספר אופטימי אחרי הכל. ולמה לא לעטוף אותו במלא דרכים, ולתת לו לחגוג את עצמו בכל מיני אאוטפיטים, כיאה למי שהוא ומה שהוא?

אז הנה. זו רק דוגמית.
ולא משנה איזו אריזה,
העיקר שבפנים יש את הבית האופטימי.

שבוע טוב לכולם
לינק לבית האופטימי בתגובה הראשונה. צ'או

17/08/2022

לפעמים אני באמת נותרת חסרת מילים מול אוספים מיוחדים שאנשים אספו אל חיקם וארונם במהלך השנים. ברור לי שאנחנו פוגשים יחד רגעים, חוויות, חלומות שהוגשמו וגם כאלה שפוספסו.

נטע היא במאית סרטים מוכשרת ומוערכת, עם טעם טוב במיוחד בבגדים ועם אהבה שלא רואים בכל יום לנעליים. ארון הנעליים שלה גורם לי להרגיש פרובינציאלית. כשאני עומדת מולו, אני מרגישה איזו יראת כבוד, והיד הרמה והעניינית שבה אני מנווטת בין ארונות כדי לסדר ולדלל – נחלשת.
כל זוג נעליים שוכב יפה ומסודר בתוך קופסתו המקורית. בקופסאות חרוטים או מוטבעים בכיתוב בולט שמות מעצבים ידועים, שאולי שמעתי עליהם פעם אצל קארי בראדשו. אנחנו פותחות יחד קופסה אחרי קופסה, כמו שפותחים בהתרגשות קופסת פרלינים חגיגית שמישהו הביא מחו"ל, ונטע אומרת לי, "את אלה נעלתי בפסטיבל קאן. את אלה בפרמיירה של הסרט בנורווגיה.
אלה מפריז מהחנות של זה וזה, תראי את העקב הזה, לא רואים דברים כאלה היום." לפעמים היא לא מתאפקת, חולצת את כפכפי הבית, נעמדת מול המראה הגדולה במסדרון, מתכופפת ונועלת זוג נעליים חגיגי, מרגש, אומרת לי, "תראי, זו אומנות ממש," ולרגע שתינו מסתחררות ובורחות מכאן לקאן.

אצל דליה זה סיפור אחר בכלל. אנחנו מסדרות יחד את מגירות הנעליים שלה. אחרי שאנחנו בוחרות את כל אלה ש"כן", אלה שהיא אוהבת, באמת נועלת, נוחות לה, משמשות אותה, שזה החלק הקל – אנחנו מגיעות לאלה שכבר לא. פעם היא הייתה דקת גזרה ואהבה לנעול נעלי סטילטו דקיקות עקבים. זה כבר כמה שנים שהיא נועלת רק נעליים שטוחות. פרידה מהסטילטו היא קצת פרידה מהדליה שהיא הייתה פעם, מרקדת ומפזזת בשיער ארוך פזור ובעקבים דקים.

ככל שהניסיון שלי גדל, אני מרגישה שאני מתרככת. במיוחד אם הקטגוריה קשה ומעוררת הרבה רגשות. אני נמצאת עם האנשים מול החפצים שלהם רק כדי לשאול את השאלה – להשאיר או לשחרר?
לא צריך להסביר.
לא צריך ללחוץ.
לא צריך להגיע ליעד מסוים.

(הבית האופטימי, פרק 8 - האמוציונליים: נעליים)

*לינק לרכישה בתגובה ראשונה*

צילום מתוך הספר Roni Cnaani

06/08/2022

נורא רציתי ספר שיעשה חשק למשש.
שלא רק העיניים ידלקו והלב יתרחב והאף ירחרח והראש יהרהר,
רציתי שהאצבעות יטיילו על הכריכה, על הבד, על הגלופה הזהובה, שקצת שוקעת פנימה.
רציתי ספר שנקשרים אליו גם בגוף.
אבל אז שאלו -
שירלי, ומה עם ספר דיגיטלי?
וחשבתי
אבל דיגיטלי אי אפשר להריח. ואי אפשר להרגיש.
ואז ענו -
נכון, אבל ככה אפשר להחזיק את הספר בכיס, או בתיק, ולהציץ בו בכל עת ובכל מקום.
אז לקח זמן,
אבל זהו
חבריי וחברותיי -
הספר מוכן. והוא באוויר.
והוא במחיר דיגיטלי במיוחד
והוא אצלכם במרחק נגיעה.
ספרו לחבריכם.
לינק חמדמוד לעמוד הספר באתר עברית - בתגובה ראשונה.

שירלי אבנון קרייזל סידור בתים עיצוב בתים והלבשת בתים מוציאה ספר חדש בנושא שמציע נקודת מבט חדשה על הבתים שלנו. הוא ממליץ לנו לשחרר את השאיפה ל"בית מושלם כמו במגזינים", ...